חוזרים ללימודים

נגמר החופש הגדול...

אז איך היה החופש? האם הוא עבר מהר מדי או שאולי הרגיש כמו שנה שלמה? כל הורה וכל ילד יענו תשובות שונות.

אצלנו בבית החופש הרגיש ארוך מאוד. הילדות שלנו כבר גדולות מדי לקייטנות אך צעירות מדי בשביל להצליח לארגן פעילויות ומפגשים באופן עצמאי.

אז היו להן ימים ארוכים בבית מול המחשב והטלוויזיה, היו גם טיולים ופעילויות שאנחנו ההורים יזמנו, היו רגעי בדידות בחדר הפרטי, היו מריבות בסלון, הרבה ים וקצת בריכה, והיה בעיקר חופש מלקום בבוקר ולמהר לבית הספר, לא היו מטלות למלא (מלבד מטלות ביתיות...) לא היה עומס ולחץ ואפשר היה ללכת לישון מתי שרוצים ואפילו לדלג על מקלחת מדי פעם...

כמו בטבע, כשהעונות מתחלפות, בסוף החורף מתגעגעים לקיץ, ובסוף הקיץ כבר רוצים להרגיש רוח קרה, גם אנחנו וגם הילדים זקוקים לגיוון. קשה להיות במצב של עשייה מתמדת ללא מנוחה, וקשה גם להיות בחופש גדול בתוך ריק. אנחנו זקוקים גם לזה וגם לזה.

לילדים שממשיכים באותו המקום (אותו הגן, אותה כתה) וכמובן לילדים שעולים לכיתה א', מתחילים גן, או מחליפים גננת או מורה יש התרגשות רבה מהולה בחששות.

גם לנו ההורים יש חששות. כל מעבר מלווה בחשש מהלא נודע. איך תהיה הגננת החדשה? איך תהיה המורה? איך הילד או הילדה יסתדרו במקום החדש? מה מצפה להם השנה?

אנחנו משדרים את הרגשות שלנו לילדים והילדים קולטים אותנו גם אם לא נגיד שום דבר. אז איך מורידים את מפלס הלחץ? איך נצליח לחזק את הילדים שלנו לקראת השנה החדשה? ובמיוחד את הילדים שמתחילים במקום חדש?

ראשית, אני מציעה לסמוך על הצוות החינוכי. גם אם הגננת צעירה, וגם אם המורה חדשה בבית הספר, לתת להם את הקרדיט שהן יודעות כיצד להתמודד.

איך עושים זאת?

כשמלווים את הילד או הילדה ביום הראשון, לא להישאר מעבר לזמן שהמורה או הגננת מקציבות. כשאנחנו נשארים מעבר לזמן שהוגדר, אנחנו משדרים לילד שאנחנו לא סומכים על הצוות החינוכי ואולי גם לא סומכים עליו שיסתדר.

כדאי להגיע קצת לפני הזמן, לעשות סיור בגן החדש או הכיתה החדשה, לברר איפה נמצאים השירותים (כדי שאם הילד יתבייש ולא ישאל, לא יהיה לו פספוס על היום הראשון) להתוודע למקום החדש לאט וברוגע. להסביר לילד בכמה מילים על סדר היום שהולך להיות לו, ולהיפרד בצורה נעימה אך אסרטיבית. לשדר לילד שאנחנו סומכים עליו שיסתדר ומשאירים אותו בידיים טובות.

אם הילד בוכה, לחבק אותו ולומר לו שאנחנו סומכים עליו, שהולך להיות לו יום מעניין ומרגש (לא להבטיח לו שיהיה כיף... לא לשקר) לשדר לו שהולכת להיות לו הרפתקה, ושניפגש שוב בסוף היום והוא או היא יספרו לנו איך היה. –ועכשיו אנחנו צריכים ללכת לעבודה. בצורה נעימה אך באסרטיביות ובלי רגשות אשמה (אין בהם טעם – על כך בפוסט הבא)

-אח"כ אפשר לשבת באוטו ולבכות...

ככל שהילדים שלנו גדלים, היכולת שלנו "לסדר" להם את החיים הולכת ופוחתת. אנחנו נמצאים לידם פיזית פחות ופחות וצריכים לתת להם להתמודד עם משימות החיים בצורה עצמאית יותר, עד שהם הופכים לאנשים בוגרים ומתפקדים בכוחות עצמם. זאת הרי מטרת העל שלנו כהורים.

הילדים שלנו

מתבגרים ומתגברים בזכות ההתנסויות שהם עוברים. עלינו ההורים מוטלת המשימה לשחרר ולאפשר לילדים לגדול ולהתפתח, ולתת להם מרחב להתמודד עם אתגרי החיים. אנחנו תמיד נהיה שם בשבילם כשיחזרו הביתה עם הרבה חיבוקים ואהבה, ואם יהיה צורך, גם נדע להתערב ולפעול מאחורי הקלעים לפעמים.

אבל קודם כל, לסמוך, לאפשר ולשחרר. הילדים שלנו הרבה יותר חזקים נפשית ממה שנדמה לנו.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת, שנה של צמיחה, גדילה והתפתחות.